Wednesday, October 1, 2014

Beyond Cantors: A Typology of Prayer Leaders for the 21st Century

Rabbi Mishael Zion | Text and the City | Yom Kippur 2014

It was Yom Kippur morning, and my father dragged my sister and I out of bed on a hike across Jerusalem, to learn how to pray. In the basement of an old home in a poor neighborhood, we met a band of Shlomo-Carlebach-infused, Simon-and Garfunkel singing, Hasidic-hand-clapping, irreverent-yet-trembling prayer leaders. Twenty five years later, I am still trying to understand the magic of the prayer that erupted in that damp basement.

After the intense summer the Jewish people have had, and with the world quickly unraveling around us, Yom Kippur will carry an even larger weight than usual this year. There is simply so much to pray for.

Unfortunately the opportunity for real prayer will probably pass most of us by. For too long Jewish prayer in America has been a spectator sport -  Jews sitting in alienating pews, expensive tickets in hand, being lectured on politics or continuity, their souls untapped. No wonder generations have lost interest in the institution of davennen – the Yiddish term for heart-felt, soul-wrenching, raw, prayer.
Yet a new generation has been reclaiming the spiritual value of Yom Kippur. Communities across the country are reinventing, rejuvenating, and rediscovering the sweetness of this intense day. Prayer has become an option again. Indeed, the 25-hour atonement marathon which will commence this Friday night should be seen an intense urban retreat, an annual immersion in the experience of prayer, a source of nourishment for a year of spiritual practice.
Inspired by this renaissance, I want to offer a typology of four kinds of prayer leaders. Like all typologies, it is stereotypical and inexact. Moreover, these archetypes are rooted in the old world of Jewish prayer – a male world. As we reinvent Jewish prayer for a new generation, these archetypes can inform us in mapping out this most delicate of tasks.
Of Four Prayer Leaders does the tradition speak: The Cantor, the Technician, the Emissary, and the Baal Tefillah.

The Chazzan: Kol Nidrei
For many American Jews, the Cantor (or, Chazzan) is the only kind of prayer leader they’ve ever met. In their Cantorial Golden Age Jews – devout and otherwise - flocked to the sanctuaries to hear the best Cantors pour out their baritones before the Lord. Folk music and Shlmo Carlebach’s guitar have eroded the shine of the Cantorial cap. Yet even today there are certain prayers that demand a Chazzan - and first among them is Kol Nidrei. Those vows simply will not be absolved without hitting the right operatic note.
What is the key to the Cantor’s charm? Having a beautiful voice, an open heart and a musical ear are all important, but they are only the means to an end – connecting the community to something larger than themselves. Through the power of music the cantor allows his community to transcend space and time, connect prayer communities across countries and generations, unmediated. The Chazzan’s toolbox consists of those hard and fast traditional tunes –the Ashkenazi “nusach” or the Judeo-Arabic “makam”. Through them the individual is transported into that a-morphic mythic vortex called “the Jewish people,” all singing the same tunes. That is why we seek out cantors for Kol Nidrei – the inter-generational inter-spatial connection is the only way to face our broken vows.
In the mouth of the giften cantor, “nusach” can also serve to connect a person to themselves. Like an old friend who can tell you just how much you’ve changed, the nusach acts like a mirror. In the gap between the unchanging tune and the constantly changing human, the work of Teshuva -is born.

The Tefillah Technician: Shacharit
Yom Kippur morning. The fast lies ahead in all its length, hundreds of pages of prayers awaiting us. Enter the Tefillah Technician – a well known prayer leading type in Orthodox synagogues. Rabbinic texts call him “one who passes in front of the Ark” (“over lifnei ha-teyva”). The Tefillah Technician does exactly that – he passes so that the Tefillah, too, can pass. He provides a crucial service to a community in need of offering up their daily prayer.
The Tefillah Technician is no cynic. He takes his cues from the Priests, whose crowning achievement were the permanent sacrifices offered up each sunrise and sunset in the Temple. It is in remembrance of these sacrifices - known as Tmidim, constants - that daily prayer was shaped. It is this constancy which the Tefillah Technician is loyal to. Musical skill and performance art are of no import. A non-chalant yet exact performance of the ritual is needed, as prescribed and performed in the ancient annals of prayer. A polar opposite of the Chazzan, the Tefillah Technician shares with his musical counterpart the concept of prayer as a spectator sport: all the crowd is asked to do is say “Amen”.

The Emissary: Mussaf
High noon. An anxious hush spreads through the sanctuary as a member of the community approaches to lead the Mussaf service. It opens with a unique prayer, “Hineni heAni”, in which the leader asks for permission – from Community and Creator – to represent his people in prayer. The Shaliach Tzibur, literally “the emissary of the community”, is in the house. Jewish law requires of the prayer leader to be 40+, to have some grey hairs, to have children and a “need at home”. In other words – someone who has “skin in the game”. The Emissary must understand the complexity of life and of his community – she cannot be a hired hand. Here what matters is not tune or technicality, but connection to the community, true representation, knowing what burdens the people and bringing it before the Lord.
The Emissary’s true expertise, however, is in bringing the prayer fittingly to the community she serves. She knows what tune they expect for “Unetaneh Tokef”, when to open their hearts with a song and when to deploy super-sonic-speed. Constantly in his sights is a fear of “Tircha deTzibura”, becoming a burden on the community – and he deftly navigates the long services so that he never becomes one. The emissary parses and plans the services so that they follow the emotional arc of a community in prayer, delivering them safely to the “shores of forgiveness” (as poet Leah Goldberg once put it).

The Baal Tefillah: Neillah
As the sun begins to set on Yom Kippur, and the gates of prayer begin their slow return to lockdown mode, a fourth type of prayer leader stands up. The most introverted of the pack, neither Nusach grandiosity nor communal connection are foremost on his mind. The Baal Tefillah, literally “owner of prayer” is a person defined through and through by prayer. Alone, through the sheer prowess of her petition, she will climb up to the Heavens and hold the gates open until all the community’s prayers make their way in. His face hidden behind a prayer shawl - even as he represents the community, he hides from them – the Baal Tefillah is wrapped with his Creator like Moses on the mountain. His prayer is personal, and yet – like good literature – manages to reach everyone, including them in his own story. And when the gates of prayer are locked, he turns to the gates of tears, which never shut. His prayers spread like wings and carry the whole community to stand before the Seat of Compassion.

As we approach the prayers of Yom Kippur, these four types remind us that prayer can be so much more than a spectator sport. That prayer can be transformative (although it doesn’t always have to be), and that is not a great voice that makes a true prayer leader, but a connection to the community, to the traditional tunes, to the task at hand, or to one’s own self. These four archetypes of prayer are extremes – but somewhere on this matrix every leader can find their path. Each service and the role it requires; every community and the leaders they seek; each prayer-leader according to their skills and spiritual attainment. As we bring prayer back to its rightful – and delicate – place in our lives, may those who lead us become versed in these paths of old, carving out a “new song” for us all.

Monday, September 29, 2014

כנגד ארבעה מתפללים: טיפולוגיה של בעלי תפילה

בוקר ראש השנה היה, ואחותי, אבי ואני יוצאים בצעדה לשכונת קטמונים, ללמוד כיצד להתפלל. אבי - שתפילתו התמצתה בקריאת ספר בין קדיש לקדיש – לקח אותנו אל תלמידיו, שנלמד מהם את מה שהוא לא ידע להעניק. כך שנה בשנה, תחילה במחסן טחוב בקטמון ח' אצל יוצאי ר' שלמה קרליבך, ולאחר מכן בסליחות של יוצאי כורדיסטאן בנחלאות, זכינו להכיר בעלי תפילה מסוג אחר. בניגוד לחזן מעורר היראה והריחוק של בית הכנסת הליטאי בשכונתנו, תפילתם שיקפה אינטימיות ואותנטיות. מאז אני מנסה להבין מה סוד כוחו של בעל התפילה.

שנת תשעה לתפילתנו
אחרי הקיץ הקשה שעבר במחוזותינו, אנו זקוקים לשעת הרחמים של תפילות הימים הנוראים יותר מתמיד. וכל לב תוהה - מי יעבור לפני התיבה השנה? היכן אמצא חזן שינגן בגירסא דינקותא שלי? איפה שליח הציבור שייצג אותי נאמנה? פעמים רבות מדי הציפיות מתנפצות אל קרקע המציאות של חזנים שאינם מחזיקים את המפתחות לליבנו. קהילות נקרעות בין רצונות שונים של המתפללים, גבאים כלואים בין כיבודים לחזקות, ונראה שאין שיח על תוכן עבודתו של מוביל התפילה בימים הנוראים.
מתוך שאיפה לעשות קצת סדר בעבודה, אבקש לצייר ארבעה טיפוסים של מובילי תפילות, שכל אחד מהם מבטא היבט אחר של התפקיד. כמו כל טיפולוגיה, אין כאן תיאור שלם ואין אדם אחד הממלא את הטיפוס בטהרתו, אך במרקם שביניהם יכול המתפלל לפלס לעצמו את הדרך לפתיחת שערי תפילה.
כנגד ארבעה מתפללים דיברה תורה: אחד חזן, אחד עובר לפני התיבה, אחד שליח ציבור ואחד בעל תפילה.

בימים עברו היה ליל "מוצאי מנוחה" (הכינוי ללילה הראשון של הסליחות האשכנזיות, על שם הפיוט המרכזי בו), נחשב הלילה הגדול של החזנים. החזנים של אז עוררו כבוד כמו גדולי כוכבי האופרה, וחלקם אף הפכו לכוכביה הראשונים של תעשיית התיאטרון והקולנוע האמריקאיים. יהודים, אדוקים ושאינם, נהרו בכדי לשמוע את החזנים הגדולים של הדור פותחים את פיהם ומרטיטים את לב המתפללים בווירטואוזיות שירתם ובתפילתם "כמו פעם". גם הסולדים מחזנות יסכימו שיש תפילות שדורשות חזן: איך אפשר לבטל נדרים בלי שיחזנו את מנגינת "כל נדרי".
מהו סוד כוחה של החזנות? קול ערב ואוזן מוסיקלית חשובים הם, אך עיקר כוחו של החזן היא ביכולתו לחבר את המתפללים באופן בלתי אמצעי אל עשרות קהילות ברחבי העולם השרים את אותה מנגינה בדיוק, ואף לשאת את קהלו מעל לזמן - אל התפילה כפי ששמעוה אבותינו בבתי כנסיותיהם. נאמנותו של החזן במחוייבותו ל"נוסח" (או ל"מקאם") ויכולתו לבצעם במוסיקליות וברהיטות. החזן הפותח פיו ושר את הנוסח בביצוע המדוייק - ואוי לו לחזן שיתבלבל בין קדיש שלפני מוסף לקדיש שלפני נעילה, למשל – מחבר בשירתו את איבריה הפזורים של כנסת ישראל והופכם לגוף אחד, מעל למקום ולזמן.
המפגש עם הנוסח המוכר מאפשר גם מפגש מחודש של המתפלל עם עצמו. בליל ראש השנה עת החזן פוצח במנגינה שלפני "ברכו", בו ברגע – בפער בין המנגינה הקבועה לאדם המשתנה – נחשף המתפלל הפרטי לשינוי שעבר מאז הפעם האחרונה ששמע את המנגינה הנושנה. המפתחות לחוויה הזאת נמצאים אצל החזן המוכשר.
אך אליה וקוץ בה. אין מלך בלא עם, ואין חזן בלא קהל, אך הביצוע המושלם והאסתטי של החזן מזמינה את יצר הרע (של החזן או הקהל) להשטין, ובכך עלול החזן להפוך ל"עגל הזהב" של הימים הנוראים. האתגר של החזן אם כן היא בקיומו את דברי הירושלמי: "לא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, שנאמר: "ממעמקים קראתיך ה'" (ירושלמי ברכות ב ג, ד ע"ד)

עובר לפני התיבה
מטרתו של העובר לפני התיבה אחת היא: יציאה ידי חובת התפילה, עבורו ועבור קהלו. אם הסכנה בחזן היא שהוא יהפוך לשיחת היום במקום התפילות עצמן, הרי שב"עובר לפני התיבה" אין לזהות המבצע כל חשיבות. גם איכות הביצוע או חיבורה למסורת מוסיקלית או לחוויה פנימית כלשהיא יש חשיבות משנית, במקרה הטוב. הדגש הוא על עצם קיומה של התפילה, בביצוע ריטואלי מדוייק כמובן. אם תפילתו הפרדיגמטית של החזן היא "כל נדרי" – הארוע הכי נדיר וחד פעמי בשנה – כך תפילתו הפרדיגמטית של העובר לפני התיבה היא תפילת המנחה, זו שמגיעה באמצע שגרת היום. אין דבר כזה "חזן" לתפילת מנחה - עוברים לפני התיבה, מסמנים "ווי" על קיומה של התפילה בקהילה, וממשיכים הלאה.
את השראתו יונק ה"עובר לפני התיבה" מעבודת הכהן היומיומית בבית המקדש: "תפילות כנגד תמידים תקנום". כשם שהכהן מייצג את כלל הציבור ומוציאו ידי חובה, מבלי שהציבור מעורב בדבר יתר על המידה, כך בבתי הכנסת. כוחה של תפילה כזו בהיותה תמידית, קבועה, ולכן גם לא רגשית. המחזוריות והקביעות הן החשובות, לא הפאתוס או הספונטניות.
הרצון לרומם מעט את עבודת ה"עובר לפני התיבה" נרמזת כבר בירושלמי: "זה שעובר לפני התיבה אין אומרים לו 'בוא ועשה' אלא 'בוא וקרב, עשה קרבנינו, עשה צרכינו, עשה מלחמותינו'" (ירושלמי ברכות א:ב ובראשית רבה מט כג).

שליח הציבור
הלכות רבות דנות בשאלה מי מתאים לייצג את הציבור בתפילות הימים הנוראים. "מטופל ואין לו", אומרת מסכת תענית, כלומר אדם הנושא בעול חייהם של אחרים (מטופל בילדים) ושחווה בצורה בלתי אמצעית את החוסר שעליו מבקש הציבור (אין לו). גם ההלכות הדורשות גיל מסויים או זקן מבטאות את ההיכרות האישית עם עומסי החיים. בבסיס ההלכות הללו נמצאת ההנחה ששליח הציבור – כשמו כן הוא – עליו להיות מייצג נאמן של הציבור ושל צרכיו, אדם שמבין אחריות מהי, ושגורלו האישי מונח על הכף גם כן. שלוחו של אדם כמותו הופך לתנאי לקבלת השליחות. כוחו של שליח הציבור בהיותו בשר מבשרו של הציבור, היודע מה כואב על ליבם ולכן מתאים להביא תפילתם לפני קונו.
אך גדולתו של שליח הציבור אינה מתמצה בהבאת תפילת הציבור למקום, אלא גם בהבאת התפילה בצורה המתאימה ביותר אל הציבור. שליח הציבור זוכר בדיוק איזה מנגינה מצפים ממנו ל״היום״, יודע מתי אפשר להרקיד את הציבור ומתי להריץ את הדפים, היכן לקצר וכיצד להאריך. שאלת ״טרחא דציבורא״ עומדת תמיד לנגד עיניו. אם נאמנותו של החזן היא לביצוע המושלם -ומה לו אם הציבור מוטרח או לא - הרי ששליח הציבור נאמנותו לציבור, ולצרכיו – הן הקיומיים והן המיידיים. כך בתפילת  "הנני העני" הקודמת למוסף בימים הנוראים, מכריז שליח הציבור על הבנת גודל האחריות הרובצת על כתפיו: "באתי לעמוד ולחנן לפניך על עמך ישראל אשר שלחוני, ואף על פי שאיני כדאי והגון לכך".

בעל התפילה
אם שליח הציבור הוא "בעל מוסף" והחזן - "כל נדרי", הרי שבעל התפילה הוא הטיפוס של תפילת הנעילה ביום הכיפורים. בעל התפילה ייחודו לא בשליחותו או במיצג קולי מרשים, אלא בתפילתו האישית הפרטית. זוהי תפילתו של "זקן ורגיל" המכיר את הדרך לשערי שמיים, ומשתחל בהתגנבות יחידים לשער הנסגר, במאמץ להשאירו פתוח עוד כמה רגעים. בעומדו בתפילה דומה שהציבור אינה בראש מעייניו. טליתו פרושה על ראשו, מכסה את פניו - ספק מסתתר מן הציבור, ספק מסתתר עם קונו.
תפילתו אישית היא, ועם זאת כללית, ומבקשת לשאת על כנפיה את הציבור כולו. ואם ננעלו שערי מרום – הרי ששערי דמעה מעולם לא ננעלו, וגם אם הציבור אינו יכול לבכות עימו, הם סמוכים שבכוחם של דמעותיו לשאת אותם אל חוף הסליחה. בעל התפילה אינו מחוייב לביצוע המוסיקלי או לנוסח הקלאסי. אין אף דבר שגרתי בתפילתו ואין חשש טירחא דציבורא על כתפיו. הוא שופך שיחו בתפילה כנה, אותנטית ואישית, ובכך כוחו. לעיתים אפילו מילות התפילה הקלאסית אינן כובלות אותו, אלא כמו ירמיהו ודניאל ש"לא אמרו נורא", אף הוא "מתוך שידעו בקב"ה שאמיתי הוא – לא כיזבו בו" (תלמוד בבלי סט ע"ב).

היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל
בכל ראש השנה אני מוצא עצמי חוזר בדמיוני אל אותו בוקר בקטמונים שבו טעמתי לראשונה טעם תפילה. מה היה בהם בבעלי התפילה הללו, שכל כך קשה לשחזר? דומה שתפילה היא מן האומנויות העתיקות שבעולם, שלא ניתן ללמדם אלא על ידי שימוש תלמידי חכמים: על ידי הסתופפות בצילם של בעלי תפילה אמיתיים, חזנים מדוייקים ומרוממי לב, שליחי ציבור המכוונים נכונה.
ובבואנו להוביל קהל בתפילה, ארבעת הטיפוסים שציירנו מהווים ארבע קצוות שביניהם נוכל למצב את עצמנו. כל אחד לפי בחינת נפשו, ולפי הקהל אותו הוא מייצג, לפי יכולות הלב והקול, ולפי התפילה הספציפית אותו התבקש להוביל. ולוואי שמובילי התפילות בקהילותינו ידעו לקחת מכל ארבעת הטיפוסים הללו במינון המתאים, ונזכה שיימחלו עוונותינו גם בשנה הזאת.