כנגד ארבעה מתפללים: טיפולוגיה של בעלי תפילה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כד' אלול תשע"ד, ספטמבר 2014

בוקר ראש השנה היה, ואחותי, אבי ואני יוצאים בצעדה לשכונת קטמונים, ללמוד כיצד להתפלל. אבי - שתפילתו התמצתה בקריאת ספר בין קדיש לקדיש – לקח אותנו אל תלמידיו, שנלמד מהם את מה שהוא לא ידע להעניק. כך שנה בשנה, תחילה במחסן טחוב בקטמון ח' אצל יוצאי ר' שלמה קרליבך, ולאחר מכן בסליחות של יוצאי כורדיסטאן בנחלאות, זכינו להכיר בעלי תפילה מסוג אחר. בניגוד לחזן מעורר היראה והריחוק של בית הכנסת הליטאי בשכונתנו, תפילתם שיקפה אינטימיות ואותנטיות. מאז אני מנסה להבין מה סוד כוחו של בעל התפילה.

שנת תשעה לתפילתנו

אחרי הקיץ הקשה שעבר במחוזותינו, אנו זקוקים לשעת הרחמים של תפילות הימים הנוראים יותר מתמיד. וכל לב תוהה - מי יעבור לפני התיבה השנה? היכן אמצא חזן שינגן בגירסא דינקותא שלי? איפה שליח הציבור שייצג אותי נאמנה? פעמים רבות מדי הציפיות מתנפצות אל קרקע המציאות של חזנים שאינם מחזיקים את המפתחות לליבנו. קהילות נקרעות בין רצונות שונים של המתפללים, גבאים כלואים בין כיבודים לחזקות, ונראה שאין שיח על תוכן עבודתו של מוביל התפילה בימים הנוראים.

מתוך שאיפה לעשות קצת סדר בעבודה, אבקש לצייר ארבעה טיפוסים של מובילי תפילות, שכל אחד מהם מבטא היבט אחר של התפקיד. כמו כל טיפולוגיה, אין כאן תיאור שלם ואין אדם אחד הממלא את הטיפוס בטהרתו, אך במרקם שביניהם יכול המתפלל לפלס לעצמו את הדרך לפתיחת שערי תפילה.

כנגד ארבעה מתפללים דיברה תורה: אחד חזן, אחד עובר לפני התיבה, אחד שליח ציבור ואחד בעל תפילה.

החזן

בימים עברו היה ליל "מוצאי מנוחה" (הכינוי ללילה הראשון של הסליחות האשכנזיות, על שם הפיוט המרכזי בו), נחשב הלילה הגדול של החזנים. החזנים של אז עוררו כבוד כמו גדולי כוכבי האופרה, וחלקם אף הפכו לכוכביה הראשונים של תעשיית התיאטרון והקולנוע האמריקאיים. יהודים, אדוקים ושאינם, נהרו בכדי לשמוע את החזנים הגדולים של הדור פותחים את פיהם ומרטיטים את לב המתפללים בווירטואוזיות שירתם ובתפילתם "כמו פעם". גם הסולדים מחזנות יסכימו שיש תפילות שדורשות חזן: איך אפשר לבטל נדרים בלי שיחזנו את מנגינת "כל נדרי".

מהו סוד כוחה של החזנות? קול ערב ואוזן מוסיקלית חשובים הם, אך עיקר כוחו של החזן היא ביכולתו לחבר את המתפללים באופן בלתי אמצעי אל עשרות קהילות ברחבי העולם השרים את אותה מנגינה בדיוק, ואף לשאת את קהלו מעל לזמן - אל התפילה כפי ששמעוה אבותינו בבתי כנסיותיהם. נאמנותו של החזן במחוייבותו ל"נוסח" (או ל"מקאם") ויכולתו לבצעם במוסיקליות וברהיטות. החזן הפותח פיו ושר את הנוסח בביצוע המדוייק - ואוי לו לחזן שיתבלבל בין קדיש שלפני מוסף לקדיש שלפני נעילה, למשל – מחבר בשירתו את איבריה הפזורים של כנסת ישראל והופכם לגוף אחד, מעל למקום ולזמן.

המפגש עם הנוסח המוכר מאפשר גם מפגש מחודש של המתפלל עם עצמו. בליל ראש השנה עת החזן פוצח במנגינה שלפני "ברכו", בו ברגע – בפער בין המנגינה הקבועה לאדם המשתנה – נחשף המתפלל הפרטי לשינוי שעבר מאז הפעם האחרונה ששמע את המנגינה הנושנה. המפתחות לחוויה הזאת נמצאים אצל החזן המוכשר.

אך אליה וקוץ בה. אין מלך בלא עם, ואין חזן בלא קהל, אך הביצוע המושלם והאסתטי של החזן מזמינה את יצר הרע (של החזן או הקהל) להשטין, ובכך עלול החזן להפוך ל"עגל הזהב" של הימים הנוראים. האתגר של החזן אם כן היא בקיומו את דברי הירושלמי: "לא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, שנאמר: "ממעמקים קראתיך ה'" (ירושלמי ברכות ב ג, ד ע"ד)

עובר לפני התיבה

מטרתו של העובר לפני התיבה אחת היא: יציאה ידי חובת התפילה, עבורו ועבור קהלו. אם הסכנה בחזן היא שהוא יהפוך לשיחת היום במקום התפילות עצמן, הרי שב"עובר לפני התיבה" אין לזהות המבצע כל חשיבות. גם איכות הביצוע או חיבורה למסורת מוסיקלית או לחוויה פנימית כלשהיא יש חשיבות משנית, במקרה הטוב. הדגש הוא על עצם קיומה של התפילה, בביצוע ריטואלי מדוייק כמובן. אם תפילתו הפרדיגמטית של החזן היא "כל נדרי" – הארוע הכי נדיר וחד פעמי בשנה – כך תפילתו הפרדיגמטית של העובר לפני התיבה היא תפילת המנחה, זו שמגיעה באמצע שגרת היום. אין דבר כזה "חזן" לתפילת מנחה - עוברים לפני התיבה, מסמנים "ווי" על קיומה של התפילה בקהילה, וממשיכים הלאה.

את השראתו יונק ה"עובר לפני התיבה" מעבודת הכהן היומיומית בבית המקדש: "תפילות כנגד תמידים תקנום". כשם שהכהן מייצג את כלל הציבור ומוציאו ידי חובה, מבלי שהציבור מעורב בדבר יתר על המידה, כך בבתי הכנסת. כוחה של תפילה כזו בהיותה תמידית, קבועה, ולכן גם לא רגשית. המחזוריות והקביעות הן החשובות, לא הפאתוס או הספונטניות.

הרצון לרומם מעט את עבודת ה"עובר לפני התיבה" נרמזת כבר בירושלמי: "זה שעובר לפני התיבה אין אומרים לו 'בוא ועשה' אלא 'בוא וקרב, עשה קרבנינו, עשה צרכינו, עשה מלחמותינו'" (ירושלמי ברכות א:ב ובראשית רבה מט כג).

שליח הציבור

הלכות רבות דנות בשאלה מי מתאים לייצג את הציבור בתפילות הימים הנוראים. "מטופל ואין לו", אומרת מסכת תענית, כלומר אדם הנושא בעול חייהם של אחרים (מטופל בילדים) ושחווה בצורה בלתי אמצעית את החוסר שעליו מבקש הציבור (אין לו). גם ההלכות הדורשות גיל מסויים או זקן מבטאות את ההיכרות האישית עם עומסי החיים. בבסיס ההלכות הללו נמצאת ההנחה ששליח הציבור – כשמו כן הוא – עליו להיות מייצג נאמן של הציבור ושל צרכיו, אדם שמבין אחריות מהי, ושגורלו האישי מונח על הכף גם כן. שלוחו של אדם כמותו הופך לתנאי לקבלת השליחות. כוחו של שליח הציבור בהיותו בשר מבשרו של הציבור, היודע מה כואב על ליבם ולכן מתאים להביא תפילתם לפני קונו.

אך גדולתו של שליח הציבור אינה מתמצה בהבאת תפילת הציבור למקום, אלא גם בהבאת התפילה בצורה המתאימה ביותר אל הציבור. שליח הציבור זוכר בדיוק איזה מנגינה מצפים ממנו ל״היום״, יודע מתי אפשר להרקיד את הציבור ומתי להריץ את הדפים, היכן לקצר וכיצד להאריך. שאלת ״טרחא דציבורא״ עומדת תמיד לנגד עיניו. אם נאמנותו של החזן היא לביצוע המושלם -ומה לו אם הציבור מוטרח או לא - הרי ששליח הציבור נאמנותו לציבור, ולצרכיו – הן הקיומיים והן המיידיים. כך בתפילת  "הנני העני" הקודמת למוסף בימים הנוראים, מכריז שליח הציבור על הבנת גודל האחריות הרובצת על כתפיו: "באתי לעמוד ולחנן לפניך על עמך ישראל אשר שלחוני, ואף על פי שאיני כדאי והגון לכך".

בעל התפילה

אם שליח הציבור הוא "בעל מוסף" והחזן - "כל נדרי", הרי שבעל התפילה הוא הטיפוס של תפילת הנעילה ביום הכיפורים. בעל התפילה ייחודו לא בשליחותו או במיצג קולי מרשים, אלא בתפילתו האישית הפרטית. זוהי תפילתו של "זקן ורגיל" המכיר את הדרך לשערי שמיים, ומשתחל בהתגנבות יחידים לשער הנסגר, במאמץ להשאירו פתוח עוד כמה רגעים. בעומדו בתפילה דומה שהציבור אינה בראש מעייניו. טליתו פרושה על ראשו, מכסה את פניו - ספק מסתתר מן הציבור, ספק מסתתר עם קונו.

תפילתו אישית היא, ועם זאת כללית, ומבקשת לשאת על כנפיה את הציבור כולו. ואם ננעלו שערי מרום – הרי ששערי דמעה מעולם לא ננעלו, וגם אם הציבור אינו יכול לבכות עימו, הם סמוכים שבכוחם של דמעותיו לשאת אותם אל חוף הסליחה. בעל התפילה אינו מחוייב לביצוע המוסיקלי או לנוסח הקלאסי. אין אף דבר שגרתי בתפילתו ואין חשש טירחא דציבורא על כתפיו. הוא שופך שיחו בתפילה כנה, אותנטית ואישית, ובכך כוחו. לעיתים אפילו מילות התפילה הקלאסית אינן כובלות אותו, אלא כמו ירמיהו ודניאל ש"לא אמרו נורא", אף הוא "מתוך שידעו בקב"ה שאמיתי הוא – לא כיזבו בו" (תלמוד בבלי סט ע"ב).

היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל

בכל ראש השנה אני מוצא עצמי חוזר בדמיוני אל אותו בוקר בקטמונים שבו טעמתי לראשונה טעם תפילה. מה היה בהם בבעלי התפילה הללו, שכל כך קשה לשחזר? דומה שתפילה היא מן האומנויות העתיקות שבעולם, שלא ניתן ללמדם אלא על ידי שימוש תלמידי חכמים: על ידי הסתופפות בצילם של בעלי תפילה אמיתיים, חזנים מדוייקים ומרוממי לב, שליחי ציבור המכוונים נכונה.

ובבואנו להוביל קהל בתפילה, ארבעת הטיפוסים שציירנו מהווים ארבע קצוות שביניהם נוכל למצב את עצמנו. כל אחד לפי בחינת נפשו, ולפי הקהל אותו הוא מייצג, לפי יכולות הלב והקול, ולפי התפילה הספציפית אותו התבקש להוביל. ולוואי שמובילי התפילות בקהילותינו ידעו לקחת מכל ארבעת הטיפוסים הללו במינון המתאים, ונזכה שיימחלו עוונותינו גם בשנה הזאת.